והיתה הפצירה פים

המילה "פים", הנזכרת פעם אחת בלבד במקרא – בפרקנו: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִּים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (כא) – נותרה במשך דורות בגדר מילה סתומה.

פרשנים ניסו להבין את פשרה כפועל יוצא מצורתה – כצורת זוגות (בדומה למשקפיים, מכנסיים) – וראו בה כלי בעל שתי פיות להשחזה.  

אלא שממצאים ארכיאולוגיים מארץ ישראל שופכים אור חדש:  
אבן משקל עתיקה נמצאה ועליה כתובת בכתב עברי קדום: "פים". משקלה – שני שלישים של שקל תקני (כ-7.8 גרם מתוך 11.65 גרם לשקל). מדובר אפוא ביחידת מִשקל – לא בשם כלי.

בהתאם לכך, יש לפרש את הפסוק בשמואל כך: "הפצירה – פים" = מחיר עבודת ההשחזה היה שני שלישים שקל.  
פירוש זה מבוסס על הצעתו של פרופ' יעקב משורר, שקישר בין המונח "פים" לבין מונח מקראי נוסף – "פי שניים".

המונח "פי שניים", המופיע בשלושה מקומות בלבד בתנ"ך (דברים כ"א, יז; מלכים ב ב', ט; זכריה י"ג, ח), אינו מציין כפל במובנו המודרני ("כפול מהשלם") – אלא מציין שני חלקים מתוך שלושה, כלומר ⅔. כך הבכור מקבל "פי שניים" – כלומר חלק כפול מהאח, אך לא כפול מכלל הירושה.

כך גם בקשת אלישע מאליהו: "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" (מלכים ב ב', ט) – אינה בקשה לגדולה יתרה מאליהו, אלא להכרה בו כיורש הרוחני הקרוב ביותר – הבכור.

על המונח "פי שניים" תוכלו לקרוא עוד בהרחבה בפוסט הבא

התמונה באדיבות אתר וויקישיתוף