פרק זה מרגש, ומשתמשים בו ברגעים מרגשים בחיי האומה. לי באופן אישי, שיא ההתרגשות הוא בפסוק האחרון: ''מושבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה'' (ט).
פרק זה מרגש, ומשתמשים בו ברגעים מרגשים בחיי האומה. לי באופן אישי, שיא ההתרגשות הוא בפסוק האחרון: ''מושבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה'' (ט).
מתי עקרת בית יושבת? בפרט ''אם הבנים''!? ממה שאני חווה, אם הבנים טרודה... אם הבנים עסוקה... אם הבנים לעתים מודאגת... ואם כבר יושבת ושמחה - זו באמת סיבה לקרוא/לגמור את ההלל.
ובנימה יותר מעמיקה, הפרק מתחיל בקריאה לעובדי ה' לעשות את המוטל עליהם, לרומם שם ה' בכל דרכיהם, כהמשך למה שה' עושה לנו בעולמו. הסיומת הנשית, מפעימה כל פעם מחדש, הדברים הקטנים שבגידול ילדים - הדאגות הקטנות, החיבוק, האוכל, הלב ההומה מתינוקות, הם התכלית של כל הגודל.
יציאת מצרים, תכליתה, ''ולמען תספר באוזני בנך" (שמות י', ב), "כי ישאלך בנך" (שם י"ג, יד), ''כי יאמרו אליכם בניכם'' (שם י"ב, כו), לכל זה צריך אמא! יש בפרק זה, קריאה לאמהות לראות את גודל ערכן בעיני ה' והאומה כולה, בימים של חג.
כמה מתאימים דבריו של א.ד. גורדון: "בלי חיי משפחה לא ייבנה עם. מחיי המשפחה, מתחילים החיים האנושיים, האקטיביים, בכל האור שבהם, ובכל הצללים, בכל גודלם ועומקם, ובכל קטנות ושפלותם, בכל הקדושה ובכל הטומאה שבהם, פה כור המבחן, פה עצם סוד החיים''.
כדי שיהיו עבדי ה', צריך אם בנים שמחה... שמחה בשייכות, שמחה על הזכות, שמחה בכל מה שעושה...
באדיבות אתר 929