שאלת הגמול - השיא

במזמורי 'אסף' לדורותיהם באה לידי ביטוי העזה גדולה בחשיפה מרחיקת לכת של לבטים קשים - רגשות יראה ואמונה מול מציאות מזעזעת המאיימת למוטט כליל את עולמו של המשורר המאמין, אשר ממשיך להיאחז באמונתו למרות הכל.

מזמורי 'אסף' אינם מדור אחד של "אסף ואחיו" מימי דוד (דברי הימים א טז, ז, לז; כה, א-ג), ולא רק צאצאים רחוקים מימי חזקיהו (דברי הימים ב כט, ל), כי אנו מוצאים כאן מזמורי חורבן גמור של העיר והמקדש (במיוחד עד ועט). לכן מדובר ביצירה רב דורית של 'אסף ובניו', מימי התפארת וההוד עד חורבן בית ראשון, ומעט אחריו. 

במזמורי 'דוד' (לו עד מא) כבר מצאנו ויכוח דרמטי בנפש המשורר, בהתמודדות עם ה'רָשָע' שבקרב לִבו (לו), עם קולות מרגיעים המאמינים בגמול הנכון, שיגיע לרשעים בדומה להשקפתם של רֵעֵי איוב (לז), עם מזמורי 'איוב' (לח/לט), ועם "שיר חדש" של התאוששות והתחזקות (מ/מא).

אבל "מזמור לאסף" מביא את ההתלבטות הפנימית בשאלת הגמול, לשיא.

המשורר מודה, שכמעט התמוטטה אמונתו בצדק וביושר, מפני ההצלחה המדהימה של רשעי עולם, עד שאמר בלִבו, שביטחונו בצדק הוא לשווא, ולכן גם אין טעם להתאמץ לנהוג ביושר. כל זה עד למפנה דרמטי.

יש שתי אפשרויות לפרש את המפנה:

האפשרות הפשוטה (או הפשטנית) היא, שהמשורר גילה את סופם ואת חיסולם של הרשעים, איך ייעלמו ברגע אחד - ואז נרגע, התאושש ושב לדבקותו בא-לוהים ביתר ביטחון ועוז.

האפשרות המעמיקה יותר היא, שהמשורר הגיע לנקודת מבט רוחנית מתוך מבט של קדושה, שבה אין עוד שום משמעות וערך ל'הצלחות' הרשעים והם נעלמו מתודעתו, ברגע אחד נמחקו, הסיוט הכפרני התפוגג, והמשורר גילה מחדש את משמעותה המופלאה של "קרבת א-להים".

באדיבות אתר 929